אני סתום :( בחיים לא אדע אנגלית

האם ניתן להשתחרר מחוויית כישלון?

"נשבע לך שאני מנסה! עשיתי כל מה שהמורה אמרה לי – הלכתי לספריה ולקחתי ספר קל באנגלית. אבל אני לא מבין כלום!

"הכי גרוע זה שהמורה שואלת אותי ליד כולם. גם אם אני יודע את התשובה, המילים לא יוצאות לי. נשבע לך. אף פעם לא אצליח בזה."

שחר יושב מולי, רגליו מתוחות לפנים, הוא "נוזל" מהכיסא, מצוי כולו בתוך חוויה של כישלון וחוסר יכולת להתגבר על קושי שגדול ממידותיו.

"שחר. התיישר בבקשה, שב בנינוחות על הכיסא אך נסה לשמור על תנוחה ישרה, אפילו זקופה מעט."

שחר מקפל את רגליו ומתיישר על הכיסא.

"אני אומר לך את האמת", הוא ממשיך, "כלום לא יעזור לי. בשנה שעברה הייתי הולך לבית הספר לשיעורי עזר פעמיים בשבוע. ויתרתי אפילו על אימון כדור-יד, רק בשביל להצליח להוציא יותר מ-40 באנגלית. אבל זה לא עזר. כלום לא יעזור. אני סתום."

אני נושמת עמוק ובאיטיות ומבררת היכן מילותיו של שחר תופסות אותי.

אין מה לומר, אני לגמרי מבינה את המצוקה שלו. לא רק מעצמי, גם מחברותיי. היו לי כאלה שגרסו חצץ כשניסו להבין איזו נוסחה במתמטיקה. ו-כן, חוויית הכישלון כואבת. מתסכלת. לפעמים אפילו מייאשת.

אני רוצה לעזור לשחר להיות קרוב לעצמו, עכשיו. דווקא בקושי הזה שהוא נמצא בו, דווקא בהקטנה העצמית הזו, חשוב לי לתמוך בו. הבנה שלו את המצוקה הזו יכולה לזרות אור על אופן התמודדות עם קשיים נוספים בחייו.

מתחילים...

"שחר, בוא ננשום לרגע ביחד. עמוק, אל הבטן. לאט. נשאף את האוויר ונספור, 'שתיים שלוש ארבע, נעצור. אחת שתיים שלוש ארבע, וננשוף, לאט, 'שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה. ושוב – עמוקה, 'שתיים שלוש ארבע, נעצור.....".

שחר עם עיניים עצומות, שואף עמוק ולאט, עוצר את נשימתו, ומשחרר את האוויר בעדינות, דרך נחיריו. דמעה מתגלגלת.

"מה התחושה כרגע בגוף, שחר יקר?" אני שואלת.

שחר פוקח את עיניו ומכווץ את גבותיו. הוא מנסה להתרכז ולברר, בינו ובינו: "אולי הברכיים. אני מרגיש שהברכיים דופקות לי כזה."

"בוא נהיה רגע עם התחושה. האם יש איזו תמונה בראש שקשורה לתחושה הזו, בברכיים?"

שחר שוהה עוד דקה תמימה עם השאלה. אני מקפידה על שהייה רכה במרחב המשותף, ללא דיבור וללא הסחת דעת, עד כמה שניתן. אך אני מחדדת את שאלתי "האם יש זיכרון כלשהוא, שעולה? זיכרון שקשור במשהו שאתה מסוגל לתפוס, כרגע, נניח – צבע כלשהוא, אדם כלשהוא, ריח, סוג של רגש, מקום מסוים?"

בשיטה שלנו, שיטת סאטיה (Satya®), אנחנו סומכים על כל מה שעולה. אנחנו מאמינים שהגוף – יודע, והוא "מדבר" אמת. לכן, ניתן מקום דווקא לתחושה, למה שקיים בגוף, ולאו דווקא לתודעה, שמספרת לנו סיפורים, ומנסה "לסדר" לנו את העולם.

לפתע הוא אומר "זה נורא מוזר. ממש. את לא מבינה...פתאום אני רואה אותי ואת אחי רבים. תמיד הוא ניצח אותי. למרות שהוא היה מתחיל לריב, תמיד אמא היתה לטובתו.

זה לא משנה מה הוא היה עושה לי, תמיד אני הייתי אשם בסוף.

לא הצלחתי לשכנע את אמא שזה תומר התחיל".

"בוא'נה, זה מה זה מוזר! הייתי בן 6! היום אני בן 16. אני מרגיש כאילו זה היה אתמול. ואיך פתאום זה קפץ לי...יו"

"לא, שחר, זה לא מוזר בכלל. הגוף זוכר את האירועים. ברגע שקצת היינו עם התחושות, עלה זיכרון. יכול להיות שהוא עצמו יושב על זיכרון עמוק יותר. אנחנו נסתפק בזיכרון הזה וננסה לראות איך הוא קשור לקושי שיש היום עם האנגלית."

במהלך האימון שחר פירט את החוויה שהיתה לו מול אחיו, במשך שנים – חוויה של כישלון.

צללנו לזיכרון הריב שהוא הזכיר, ומתוך השקט והריכוז הוא הצליח לתמוך בשחר בן ה-6, השחר המתוסכל מול אמא.

שחר שיחרר את הילד הקטן, המתוסכל, ונתן לו כוח

בסוף האימון שאלתי את שחר האם הוא מוצא קשר בין הזיכרון שעלה ובין חוויית הכישלון שלו בלימודי האנגלית. "כן", השיב "זה אותו הכאב. קודם הרגשתי שאני 0, בדיוק כמו שהרגשתי אז. אבל עכשיו פתאום אני מרגיש שאני יכול להצליח. אפילו באנגלית."

ליאורה בנימין – מאמנת סאטית, 054-6114344

הבהרה: הסיפורים המובאים לקוחים בהשראת האימונים אשר עולים בקליניקה, אך אינם מתייחסים לאדם ספציפי. הפוסטים מוקדשים באהבה – למתאמנים שלי, באשר הם ♫