אַשְׁמָה

אם רק הייתי מצליח לא לנשום, חומי שלי לא היה מת..

עופרי הגיע ישירות מהבסיס.

כשהתקשר, שלשום, ביקש להתאמן בהקדם. הרגשתי את המתח בקולו והבטחתי לו שאתאים את הלו"ז שלי לזמן היציאה שלו, עד כמה שניתן.

ניתן.

"דפקו לי נזיפה. ידעתי שזה יגיע. תמיד בסוף, זה מגיע. תמיד קורה משהו. נשבע לך שעשיתי הכול בכדי שהרס"ר לא יתלבש עלי. זה לא עזר."

ȝ

"'עשיתי הכול אבל...' נשמע מוכר, לא?" אני אומרת. "בוא נסתכל על זה קצת.."

עופרי לוגם מהמים. הוא מתאמן זו השנה השנייה, התחלנו כשהיה בתיכון.

בחור מוכשר מאוד, אהוד ואהוב על חבריו ומשפחתו אך בכל זאת, - אכול ברגשות אשם.

ȝ

"מה זה 'לעשות הכול' מבחינתך, עופרי?"

"לעשות הכול זה באמת לעשות *הכול", בכדי לגרום למשהו לקרות, או להימנע ממשהו שיקרה".

"האם אתה יכול לתת לי דוגמא?", אני שואלת.."בטח", השיב והדגים: "בתור ילד, אם הצלחתי לעצור את הנשימה ל-דקה וחצי, בלי בכלל להתאמץ, אז זה אומר שעשיתי הכול, כי זו היתה המטלה."

"מטלה?"...."מי הטיל?"..."ומדוע לעשות הכול? מה יקרה אם לא ייעשה הכול...?"

מתחילים.

ȝ

אני מבררת מהו הזיכרון המוקדם ביותר שיש לעופרי על מחויבות שכזו, לעשות *הכול* בכדי להשפיע על אירוע במציאות. עופרי מפליג בזיכרונות מילדותו, בשיכון רסקו ברמת השרון, ומשתף אותי בימים בהם חזר מבית הספר. אסור, ממש אסור היה, לדרוך על הגבול שבין מרצפות המדרכה הגדולות. אסור גם היה לדרוך על הלבן במעבר החצייה. כן, והדלת של כניסת הבית נפתחה אך ורק ביד שמאל. אם היה מתבלבל ופותח בימין, היה סוגר אותה, חוזר לרחוב, הולך עד סופו וצועד שוב אל הבית, בכוונה נחושה לפתוח – הפעם – בשמאל.

?....

למעשה, עופרי מדבר על טקסים. טקסים שכאלו, כך למיטב ידיעתי, מאפיינים אנשים המצויים בחרדה גדולה מאוד. האמונה היא שקיום הטקסים יעזור, במשהו, להשפיע על אירועי המציאות.

ȝ

"אתה מדבר על סוג של משחק אשר יש בו כללים ברורים ונוקשים. ואני שואלת – מה יקרה אם לא תקיים אותם...אם תעשה הכול – אבל תיכשל, או אפילו – אם תגיד שהפעם, אתה לא רוצה לשחק יותר. מה יקרה אז?"

עופרי שותק. הוא מסתכל עלי אבל לא ממש רואה אותי, כך נראה. אני שותקת איתו ומקשיבה. למה? לשקט הזה. להתבוננות שלו, פנימה.

"אי אפשר!! אי אפשר בכלל! אני חייב וזהו!", הוא ניעור..

"מה התחושה כעת בגוף?" אני שואלת, רוצה לעקוף את משחקי התודעה המתוחכמת שלו, אשר משאירה אותו ב-לופ אינסופי של חובות ומטלות...הלוואי וישתחרר מהסבל שלו...

'סבלנות', אני אומרת לעצמי, ונושמת.

"מה התחושה כעת בגוף, עופרי?" אני חוזרת על שאלתי.

"לא יודע. אני לא נושם...יש לי כאילו גוש ענק כזה בחזה."

ȝ

התחושה קיפלה זיכרון: כלבו האהוב, חומי, נדרס. עופרי היה בן 7. הוא ישב ליד הכלוב שלו, אצל הווטרינר, והתפלל, שחומי יחיה. הוא הבטיח לעצמו שאם רק יפסיק לנשום, נגיד לדקה וחצי, חומי יחיה. שוב ושוב נשם לפני הזמן..

חומי מת.

מאז – עופרי אשם. אשם. אשם.

חוויית האשמה החזקה כוללת עצב וחוסר אונים שחוויה כילד במות כלבו האהוב. כן, זה קורה. בעלי החיים האהובים עלינו מתים. לפעמים מוקדם מדי..ולא, זה לא אומר שאנו אשמים במשהו..

עופרי בכה. הרבה. עכשיו יושב מולי ילדון בן 7, מתאבל על כלבו האהוב.

אני דומעת איתו. אני מבינה שכעת העבודה ראוי שתתמקד באשמה, ובפירוקה.

אפשר שעופרי ישתחרר מחוויה שגורמת לו סבל רב. עכשיו הבנו גם את הסיבה.

ליאורה בנימין – מאמנת סאטית, 054-6114344

הבהרה: הסיפורים המובאים לקוחים בהשראת האימונים אשר עולים בקליניקה, אך אינם מתייחסים לאדם ספציפי. הפוסטים מוקדשים באהבה – למתאמנים שלי, באשר הם ♫