אימנתי את אביגיל בשפת הסימנים

אביגיל המקסימה הגיעה אלי לפני חודשיים, בהמלצה של חברתה הטובה.

חברתה הטובה היא גם חברה שלי :)

שתיהן – מקסימות, חכמות, עובדות, בעלות משפחה, לומדות באוניברסיטה.

מה שכחתי? אה, כן, הן גם חירשות.

אני לומדת שפת הסימנים בכדי שאוכל לאמן גם חירשים בשפה מוכרת להם.

זה נכון שלמדתי לדבר בידיים, בשפתיים ובאופן ברור, ועם זה אפשר לתקשר היטב, אבל אני רציתי ללכת עוד צעד קדימה, ולדבר עם בעלי לקות שמיעה ואפילו עם חירשים מלידה – בשפה שלהם.

השפה אולי שונה אבל התקשורת – זהה

אני מאמינה שכולנו יכולים לחיות חיים מאושרים, ללא קשר לנסיבות חיינו.

בכדי להגיע לחיים הרמוניים צריך לעשות עבודה – להתבונן פנימה. מדוע? כי החיים הם החוויה הפנימית שלנו, ולא נסיבות חיינו. ואין אפס. כל המתאמנים שהגיעו לחדר האימון עברו דרך. נכון, לא קל להתבונן פנימה. אבל – זה משתלם. למעשה, אין דרך אחרת להגיע לחיים שלמים וחופשיים.

אני מציגה את עצמי בדיבור ברור, ומשתמשת בשפת הסימנים – בכל מה שלמדתי עד כה:

"אביגיל. אני מאוד שמחה שהחלטת להתאמן איתי. גם להתאמן בשפת הסימנים וגם להתאמן בזום זו החלטה אמיצה. כל הכבוד לך."

אביגיל מחייכת ומסמנת "אני מחפשת כבר חצי שנה מישהי שתלווה אותי. חשוב לי שזו תהיה אשה. היה חשוב לשמור גם על ריחוק, ואז חברתי הטובה סיפרה לי – עליך. היא אמרה שאת מאמנת בשיטה מיוחדת ושאת תביני מה שאני רוצה להגיד לך, בסוד."

אני מבהירה לאביגיל שכל המידע שנאמר במרחב האימוני נשמר בדיסקרטיות אדוקה.

מתחילות.

אביגיל, 23, רוצה לדבר על הקשיים שיש לה עם בן זוגה, עידו. הם התחתנו לפני חצי שנה, אבל הכירו לפני שנתיים, באגודת החירשים. "עד החתונה", מסמנת אביגיל "הרגשתי שאנחנו זוג משמיים – תמיד הוא הקשיב לכל מה שסיפרתי לו. הרגשתי שאני באמת מעניינת אותו. מאז שהתחתנו, ונכנסתי להיריון, הוא נעשה לחוץ. כל מה שמעניין אותו זה שהילד לא יהיה חירש. הוא ממש פוחד..."

אני משקפת: "אביגיל, את אומרת שהכרת את עדו באגודה והייתם כמו זוג משמיים, אבל כעת הוא לחוץ, למעשה מאז שנכנסת להיריון. הבנתי אותך נכון?"

אביגיל מהנהנת. לאחר מכן היא נותנת דוגמאות להתנהגות של עידו כאשר הוא לחוץ. אני מחזירה אותה – אליה "אצלנו אין אשמים וגם לא מדברים על האחרים. מדברים רק על מה שמרגישים המתאמנים שלנו. כך, אנו שומרים על הניקיון במרחב שלנו ובעיקר זה יאפשר לך, אביגיל יקרה, להבין מה את חווה, מה את רוצה וכיצד את יכולה *לבחור* את האפשרויות שיש לך בחייך".

האימון נמשך חודשים מספר, במהלכם אביגיל סיפרה על ילדותה, בקרית אונו, על אחיה הגדולים, השומעים, אשר נטו להגן עליה ולהיות סוג של חומה בינה ובין בני גילה. רק שלא תיפגע.

חקרנו את חוויית החירשות בחייה, את הקשר בין החירשות לביטחון העצמי שלה, את ההתנהלות שלה בעולם השומע.

במקביל עשינו כמובן עבודה על זיכרונות ילדות, העיקרי שבהם הוא זיכרון כואב מגיל 5-6, שילד אחד עמד מאחורי גבה, בגן חובה, וקרא בשמה, אך היא לא שמעה. בסוף הוא בעט בה. היא נבהלה, הסתובבה בכאב וראתה את כל הילדים שהיו בחצר צוחקים.

הזיכרון המכאיב הזה העלאה דמעות רבות וכאב, חוויה של חוסר אונים, ובבת אחת הרגישה עד כמה היא אוהבת את עידו, ומבינה אותו. "אבל", היא אומרת "אנחנו רוצים להקים משפחה. אז מה אם אנחנו חירשים. היום זה אולי אחרת. היום אנחנו כבר לא שקופים. איך אגיד לו שלא יהיה לחוץ? אני רוצה את עידו בחזרה החבר הכי טוב שלי".

במקביל למודל האימון הסאטי, ראיתי מספר סרטונים על חירשים בחברה. אחד מהם כבש אותי "סליחה על השאלה – ילדים עם לקויות שמיעה וחירשות". כולם נשאלו את אותן שאלות אבל צולמו - בנפרד.

אחת השאלות היתה:

'האם הייתם מוותרים על החירשות והופכים להיות שומעים?'. נדהמתי – הם השיבו '*לא*'.

איך זה יכול להיות...? *כולם* דיברו על השקט שלהם, השקט הפנימי ולמעשה, האינטימיות, שיש להם - עם עצמם. ולא, הם לא מוכנים לוותר עליו. ..הלוואי אצל כולנו..

באימון השבועי החלטתי לשתף את אביגיל ולשאול אותה מה דעתה על תשובתם.

גם היא – לא הייתה מוותרת על החירשות.

"אם כך", סימנתי, "....אולי אפשר להסתכל על החירשות באופן אחר? להיות חירש ולרצות להיות חירש כאפשרות? כבחירה מחדש?".

אביגיל התרגשה. שאלתי אותה לתחושות שיש לה כעת, ברגע זה ממש. היא הרגישה את רגליה. רגליה כבדות. אני נושמת באיטיות, מודעת לנשימתי ולהקשבתי לכל אשר אביגיל אינה אומרת, אך משקפת בנוכחותה.

ההקשבה מובילה אותי לברר איתה מה הקשר בין תחושת הרגליים לבין הלחץ של עידו?

פתאום, כמו מגדל קלפים שהולך ונבנה, דווקא, מול עיניה, נזכרת אביגיל בהערתה של המורה להתעמלות, אשר לא לקחה זמן בשעת הריצה של אביגיל. זה היה בכיתה ו'.

אביגיל שואלת את המורה מדוע, והמורה מתחמקת...לבסוף היא מסננת 'ילדים חירשים לא חייבים להתעמל כמו כל השאר.'

כאב גדול מתבטא בכעס העולה על פניה של אביגיל "מה היא חושבת לעצמה?! שאנחנו לא בני אדם?! כולנו אותו דבר!! מה ההבדל בכלל??? גם עיוורים לגמרי בני אדם, גם אנשים שנולדו עם בעיות שכליות. אפילו אנשים שנופלים באמצע החיים, כי אין להם כוח. כולנו בני אדם!". אביגיל לא נרגעת ומשתפת אותי בהרצאה אשר שמעה, לפני שבוע בדיוק!, בבית זוסמן, בירושלים.

אני מתבוננת באביגיל, גאה בה על שאמרה את כאבה ומזמינה אותה לנשום ולהישאר עם הרגליים הכבדות. כן. נעשה כעת פירוק זיכרון. נביא את המבוגר המיטיב לאביגיל המתבגרת, ונביא גם את אביגיל המתבגרת הפעם עם הרבה כוח ותשובה חריפה למורה. נפרק את הכאב. זו הדרך שנעשה בכדי לסלול לאביגיל חיי חופש, עם בעלה האוהב עידו, חיים של תקשורת ושיתוף בכאבים, שיתוף בהרבה שמחות.

"עידו חייב להתאמן איתך! אני רוצה שיהיה לו טוב! אני מבינה שכואב לו, לכי תדעי מה הזיכרונות שיש אצלו. תראי כמה יש אצלי."

"אני יכולה לאמן אתכם כזוג", אני משיבה, "אבל לדעתי חשוב שאת תמשיכי להתאמן לבד והוא יתחיל להתאמן בנפרד. לכל אחד יש את המטען שלו ולי חשוב שכל אחד מכם יקבל את המרחב הפרטי שלו. הגיע הזמן להתבטא גם באופן הרגשי נוכח העולם השומע. אשמח מאוד להמליץ לך על חברותיי וחבריי המאמנים, כולם כולם מופלאים וכולם מכוונים לערך אחד – טרנספורמציה בחיי המתאמנים והבאת הרמוניה לחייהם."

ליאורה בנימין – מאמנת סאטית, 054-6114344

קישורים:

קול הסימנים

http://www.kol-hasimanim.co.il

https://www.youtube.com/watch?v=ck20rgbUA9s

בית זוסמן – מרכז עירוני לחירשים וכבדי שמיעה

https://www.ginothair.org.il/index.php?dir=site&page=articles&op=item&cs=949&category=61

אגודת החירשים בישראל

https://www.deaf-israel.org.il

סליחה על השאלה – ילדים עם לקויות שמיעה וחרשות

https://www.youtube.com/watch?v=V6B0fydX1EQ

שיטת סאטיה