אז מה אם ההורים שלי לא מישראל
- ליאורה בנימין - מאמנת סאטית
- 27 בספט׳ 2020
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 11 באוק׳ 2020
זה בכלל לא משנה כמה 'יש', זו חוויית אי השייכות אשר צובעת בשחור
רענן יושב מולי זקוף, אך אי אפשר לטעות בעצב העמוק המשתקף מעיניו.
תמיד היה 'מוצלח'. האצן החתיך של הקבוצה, כזה אשר בחורות היו עומדות לצידי הדרך לעודד, מתוך תקווה שיזרוק להן מבט. אבל היום, בגיל 62, גרוש ללא ילדים, הוא מגדיר את עצמו כשבר כלי.
לא. זה לא שקרה משהו יוצא דופן. בכלל לא. זה יישמע מוזר אבל אולי דווקא להיפך...כלום לא קרה ובכול זאת – הנאחס, כך אמר, מטפס במעלה הגרון. למעשה – כך אמר - תמיד נראה מוצלח, אבל אף פעם לא הרגיש כזה.
ȝ
רענן נולד וגדל בקיבוץ אור הנר. הוריו עלו מארגנטינה, אי שם בשנות החמישים, והחליטו לגדל את ילדיהם באופן ציוני – רק עברית ידברו בבית, כך שילדיהם יהיה סברי אמיתיים.
ȝ
רענן אוהב את הקיבוץ, אבל מרגיש שהקיבוץ לא אוהב אותו. לא, אין מישהו שהוא יכול להצביע עליו אשר עושה לו רע, לא. בטח שלא באופן מכוון. אבל 'כולם' נחמדים מהפה אל החוץ. אף אחד לא ממש ממש קרוב.
גם עם אחיו אין לו קשר מי יודע מה, שלא לדבר על ההורים. הם – נשארו בעיניו גלותיים. מקור של בושה..
רענן מדבר על הגירה, על שבר תרבותי. על חוסר שייכות ועל אין אונות שפתית. קשה לו. דיבורו מתובל בהערות על מעצבי תרבות, פילוסופים וחוקרים, ולמרות שהוא מצביע על השכלה רחבה, אני חווה כאב בלתי מודע בתוכו פנימה.
ועוד. שוב ושוב, דומה, הוא עוצר את נשימתו.
"רענן, בוא ניקח אוויר ביחד, וננשום עמוק." רענן עוצר את שטף דיבורו, המרהיב, באחת, וממלא את ריאותיו. אני מנחה אותו, ולו רק בכדי לקרקע אותו מעט – "ניקח נשימה עמוקה עמוקה אל הבטן, נעצור למספר שניות, וננשוף, בשריקת ש', את האוויר. ושוב, עמוקה עמוקה אל הבטן, נעצור, וננשוף ש'.."
לאחר דקותיים של עצירה מתודית אני שואלת את רענן מה התחושה הדומיננטית כרגע בגוף "אה..המצח. המצח מכווץ. לא. אלו הגבות. כאילו משהו תופס אותן מאחור. אני מכיר את זה."
"מהיכן אתה מכיר את התחושה הזו, רענן, של גבות תפוסות, כאילו מישהו תופס אותן מאחור?" "אני מכיר את זה מאז שאני זוכר את עצמי. בכל פעם שהרגשתי פחד, - בדרך כלל זה היה כאשר ניצן, בן כיתתי – ואת יודעת, בקיבוץ זה למעשה כמו אחי, מגיל 0 אנחנו ביחד, בכל הקבוצות – היה מנצח אותי בתחרויות הספורט."
פתאום התדר השתנה, ודוק של עצב עלה בעיניו של רענן.
"רענן, אתה אומר שהתחושה הזו, של כיווץ בגבות – כאילו מישהו תופס אותן מאחור – התחושה הזו זכורה לך מגיל צעיר מאוד. אתה אומר שהיא עולה בהקשר של ניצן, ילד שגדל בצמוד אליך לאורך כל חייך, בקיבוץ אור הנר, וספציפית –היא עולה כשאתה נזכר בסיטואציות בהן הוא ניצח אותך בספורט.
אבל אני רוצה להצביע על עצב שעלה, כשדיברת עליו. מבטך נעצב וקולך נחלש. האם שמת לב?"
ȝ
האימון קיבל תפנית, ולמעשה, במהלך 3 האימונים הבאים שוחחנו על הזיכרונות הקשורים בניצן - של רענן הקטן, רענן הילד ורענן המתבגר בצלו של ניצן.
ניצן היה צבר, והוריו, בין מייסדי הקיבוץ. רענן, שהוריו דיברו עברית עילגת, מתובלת בספרדית כבדה, היו עבורו מקור לבושה גדולה. מאז שהוא זוכר את עצמו – הוא מתבייש. מתבייש בעצמו, מתבייש בהוריו, מתבייש בביתו.
לצד הבושה צמחו רגשות אשם כבדים. רגשות האשם הובילו, בתורם, לניכור כלפי משפחתו, ניכור וכאב אשר אך הגבירו את רגשות האשם.
הנסיבות תמכו ברגשות הלא נעימים שגעשו בתוכו – ניצן "גנב" את בחירת לבו, ניצן הפך להיות מנהל המפעל בקיבוצו, תפקיד אשר רענן נכסף לו בכל מאודו, ניצן – עוד מאז ילדותם – ניצח בכל תחרות. נוכחותו של ניצן מהדהדת לרענן את חוויית חייו – כישלון: יש לי - אבל אין לי. אני רוצה, מאוד – אבל לא יכול. אני מוכשר – אבל נכה. אני מאשים – אבל אשם.
ȝ
באחד האימונים אנחנו בחדר הילדים. רענן מדביק עפיפון, אבל ניצן חוטף לו זאת מהיד וצוחק. צוחק ובורח עם העפיפון. רענן, מכווץ, מספר על חוויית אין האונות הזו, אשר יושבת על פחד גדול – הוא פוחד שניצן, שוב, יזכיר לו שהוריו לא מפה. הוא פוחד לחוות השפלה. ניצן יודע להיות רע...
וזה מגיע :( ניצן צוחק ואומר – "תגיד בספרדית 'תחזיר לי את העפיפון'. לא! עם ר' מתגלגלת כזאת. כמו של אלו שהגיעו מארגנטינה. איכססססס, איזו שפה מגעילה".
רענן משתף בפרוטרוט את החוויה: רגליו נצמדות אל הרצפה והוא מפסיד לרדוף אחרי ניצן. לא איכפת לו מהעפיפון שלו. בכלל לא. רק שילך כבר הניצן הזה!!!!! "מה עשיתי לו :( תמיד הוא העליב אותי כל כך :(."
אני רוצה לתמוך בו. לאפשר לו לצאת מחוויית אין האונות הזו. זו הזדמנות פז לעשות זאת:
"רענן, ילד יפה ומוצלח שכמוך. עמוד מול ניצן. בוא. עמוד מולו. אני כאן, איתך, וגם אתה כאן – המבוגר המיטיב. בוא נהיה פה ביחד, וניתן את הכוח לרענן הילד, מול ניצן הצבר."
הנחיתי אותו בהתאם לכלים שיש לנו בשיטה: הילד הוא כל יכול, וכל אשר יבחר לעשותו – יעשה, ויצליח. ובנוסף, המבוגר המיטיב, אשר נותן לילד את כל המשאבים שהוא צריך, בכדי שייצא ממצב חוסר האונים בו הוא שרוי. יציאה – לתמיד.
רענן בחר לבעוט בניצן. הוא בעט בו, תוך שהוא מסתכל בעיניו ומטיח בו – "ההורים של מארגנטינה! ואני גאה בהם! הם החליטו לעלות ארצה, ובחרו לבוא לקיבוץ! הם אנשים אמיצים מאוד ואני גאה בהם!!"
ȝ
אני שואלת את רענן איך הזיכרון ההוא קשור לרענן 'של' היום? מה הקשר בין הזיכרון ובין האתגרים המעסיקים אותו כעת, בגיל 62?
רענן זולג. דמעותיו, דומה, חמות, נובעות מלבו.
ההבנה שלו היא שחווית הכישלון נבעה מכך שלא קיבלו אותו בקיבוץ, כמו שהוא. ניצן, כמלך הקבוצה, ניצח על חוסר הקבלה הזה, אך הוא לא היה היחיד.
מתוך הכמיהה להתקבל, היה מוכן רענן לבעוט בהוריו ובמשפחתו. זה מה שעשה לאורך חייו. אלא שהבעיטות במשפחתו גם הרחיקו אותו – מעצמו. ההתרחקות מעצמו לא אפשרה לו לבנות אינטימיות עם אנשים סביבו.
כעת, הבעיטה הזו בניצן, הביעה את ההתחברות – המידית – להוריו ולמשפחתו.
ȝ
המלצתי לרענן לראות סרט מקסים ועדין, שובה לב – 'המרכיב הסודי.' ארבעה אנשים נוסעים להודו בכדי לחפש את 'המרכיב הסודי', אותו מרכיב שכאשר מכניסים אותו לתבשיל, הוא הופך להיות מה שהוא. הסאב-טקסט מניח, כמובן, תוכן אחר לגמרי – הוא מדבר את לבם של גיבוריו.
אורי, אחד מצמד הבעלים של '24 רופי', מספר על היותו מהגר, בתור ילד, מתורכיה. שם היה 'ילד כאפות' אך גם כאן. חווית ההגירה לא הקלה את כאבו.
פעם אחת הצליח להשתחרר ממנה, וזה היה באמצעות LSD, אשר אפשר לו להשתחרר מכל פחדיו ולהצטרף לכל קבוצה רוקדת. הוא רקד ורקד, ובהיותו שבוי באמונה חזקה שהוא המשיח, הרשה לעצמו להכנס ולצאת מכל מעגל. פתאום, היה חופשי.
החופש היה קצר וסם ההזיה גבה את מחירו – פחד כוסס, אשר אינו מרפה ממנו.
אורי, הכן והאמיץ, אומר בגילוי לב שבטיול הנוכחי בהודו "אף פעם לא פחדתי כל כך קצת".
"אולי זה 'פתרון-חיים' מעניין", אומר רענן "כן לפחד. אבל קצת". "כן לקנא. אבל קצת". "לכעוס. קצת". "קצת לחוות כישלון."
לא השבתי. חשוב לי שרענן יתקרב אל עצמו, בקצב שלו. אין לי ספק שמעכשיו תתחיל גם דרך חזרה, אל משפחתו. החופש להיות כמו שאנחנו הוא נתיב התפתחות לאורך החיים כולם. טוב שלעיתים אפשר להתעורר, גם בגיל 62, ולמצוא את עצמנו. באהבה.
ליאורה בנימין – מאמנת סאטית, 054-6114344
קישורים:
המרכיב הסודי:
24 רופי:
אמא, הפוסט הזה הוא שלך.
מחר יום הכיפורים, התשפ"א, 2020, ואת הלכת מאתנו במוצאי יום הכיפורים, התשס"ו, 2005. עלית ממנדוסה, ארגנטינה, עם עליית הנוער. היית חדורת ציונות. התיישבת בקרית ענבים ולאחר מכן באור הנר. רצית להיות צברית, אך היית מהגרת מארגנטינה.
כמוך היו רבים, וטובים, מהתפוצות. לא היית לבד בחוויית ההגירה (שבחלוף השנים התחלפה בגעגוע, לפארקים של מנדוסה, ולדעתי גם – לשפה הספרדית), אך לדעתי חווית בדידות.
Comments