להיות לבד

רועי הגיע לאימון באיחור של 20 דקות והתיישב פזור-דעת על הספה שמולי.

הופתעתי. אמנם רועי הגיע להתאמן רק לאחרונה, לאחר שחברתו הטובה מימי ילדותו בקיבוץ הפצירה בו שיחל להתאמן איתי מזה חצי שנה, אך בכל הפעמים שהגיע ניכר שחשוב לו לדייק, להיות 'מסודר', להתבטא ברהיטות וכהנה.

והיום, לא. איחור. פיזור דעת. מבט אשר נע על אבני המרצפת ושיח-פנימי, לא נראה אך מורגש במרחב, בין רועי לבין עצמו.

"רועי. ברוך הבא לאימון. מה שלומך?"

רועי מרים את מבטו, ודמעה ראשונה זולגת מעינו. הוא שותק, וגם אני, ודמעותיו גואות.

רועי בן 42, גרוש טרי. הוא אב לבן בגיל 4, בבת עינו.

לאחר 5 שנות נישואין, שלדבריו קרטעו והיו רצופות מריבות וויכוחים מרים בינו ובין זוגתו, הבין שמי שחשב שהיא אהובתו – אינה אהובה עליו כלל. יותר מכך, הוא צריך ללכת *עכשיו*, בכדי שיוכל *למצוא* אהבה אמיתית.

אבל, - הוא רוצה את בנו, יאירי, איתו. כן!

זוגתו לשעבר נלחמת אף היא על יאירי, ופתחה במערכה משפטית חריפה עם כל התותחים.

לאחר מספר דקות אני פונה אליו שוב "רועי? האם אתה רוצה לשתף אותי במשהו?"

הוא עוצר מהתנועה הסיבובית של עיניו, מהדק ישיבתו על הספה ומוזג לעצמו מים.

Ȝ

רועי משתף על מערכה נוספת בבית המשפט, במהלכה הרגיש פתאום – חסר כוחות. בבת אחת, כך שיתף, נפל עליו עצב גדול. נכון, הוא מתוח מאוד לאחרונה, אבל יש הצדקה – הנסיבות.

אלא שהיום, בבית המשפט, זה היה שונה.

בבת אחת עצב שכזה, משהו שזכור לו במעומם אבל לא כזה אשר חווה בשנותיו הבוגרות.

"אז אתה אומר שבבית המשפט נפל עליך עצב גדול, עצב אשר זכור לך במעומעם אבל אינך זוכר חוויה שלו בחייך הבוגרים?" אני שואלת-משקפת.

"כן".

"מה זה 'עצב גדול'?" אני מנסה לברר.

שוב מציפות דמעות את עיניו של רועי, בן קיבוץ השומר הצעיר, אשר יודע *להסתדר* בכל תחום ואפילו נהנה מאתגרים וקשיים. לא. הפעם לא. התקופה הזו בחייו – אחרת.

הפעם לא מדובר בקשיים פיזיים. הפעם מדובר בקשיים רגשיים.

כאלו, שלא דיברו עליהם בקיבוץ. אי אפשר היה.

רוצה להיות מקובל? אל תבכה! רוצה להיות מנהיג? חייך תמיד, הראה כיצד כלום, אבל ממש כלום, לא יותר מדי קשה לך.

והעיקר – את הרגש, השאר בפנים. דחוק אותו, - חזק חזק בתוך הלב. סגור, ואל תספר לאף אחד. ממש לא. גם לא לאבא ואמא, שלמעשה היו כמו זרים.

Ȝ

אני מאמנת באיטיות מכוונת. חשוב לי לתמוך ברועי.

החשוב ביותר הוא שירגיש, ויחווה, שהמרחב האימוני הוא מרחב בטוח.

אני לוקחת נשימה עמוקה, ומזמינה את רועי לנשום אף הוא עמוק. שאיפה עמוקה אל הבטן, עצירה למספר שניות, ונשיפה איטית.

"שאלתי אותך מה זה 'עצב גדול' ועלו דמעות. האם זה בסדר שננסה לברר את המושג הזה?"

תיווכתי לרועי את השיטה.

הסברתי, שלפי סאטיה ®, לכל אדם יש שפה פרטית – כזו אשר מבוססת על פרשנות סובייקטיבית של כל מושג בשפה.

עוד, הוספתי, שלמעשה השימוש בשפה מהווה מבחינתנו, המאמנים, שער – לעולמו של המתאמן.

כך, חקירה של מושג נתון והשימוש אשר עושה בו המתאמן, מהווה צוהר לעולמו הפנימי ומאפשרת למתאמן להכיר את עצמו טוב יותר. הכרות, שברמה גבוהה שלה מאפשרת לו לחוות – חופש.

Ȝ

רועי לקח נשימה נוספת ופלט סוג של אנחה, והחל לדבר על עצב.

האימון נסוב על זיכרונות מהלינה המשותפת, אשר השאירה גם אותו מצולק עד כאב.

לפתע אמר בקול: "קראת את 'היינו העתיד' של יעל נאמן? את חייבת! היא כותבת על בני המחזור הראשון של יחיעם. הם, כמונו, גדלו בגוש, מנותקים מההורים ומהמשפחה, עובדים כל היום. ילדים שהם גאוות הקיבוץ. ילדים שהפכו להיות מבוגרים תלושים, מחפשים בגיל 30 את אבא ואמא. כנראה שיחפשו כל החיים.. כנראה ש*נ*חפש כל החיים.."

חקירת המושג בעולמו של רועי הכאוב הובילה לזיכרון בו חווה את עצמו לבד. הוא לבד בעולם. הוא בן 3, מתעורר באמצע הלילה וקורא לאמא. מגיעה המטפלת ומהסה אותו "שששש! ששששש! עוד תעיר את כל הילדים!! שקט! עכשיו לישון!!".

רועי מדבר עם עיניים עצומות, ואני רואה את גופו נחלש, מתכופף. כולו שאוב לזיכרון של רועי הקטן אשר רוצה את אמא שלו, לידו.

אני מנחה את רועי לגשת לילדון ולחבק אותו. ללטף את פניו ולהרגיע אותו.

"אם היית כרגע המבוגר המיטיב של הילד הקטן המתוקי הזה, מה היית עושה?" שאלתי. רועי השיב "הייתי לוקח אותו על הידיים, מחבק אותו חזק חזק, מנשק אותו ואומר לו שכבר נלך ביחד לאמא!"

"יופי. אז עשה זאת".

רועי עושה זאת. פניו נרגעות, באחת.

הוא נראה תשוש, אבל ניכרת הקלה בלבו.

אני מנחה את רועי לשאול את הילד מה היה רוצה לעשות ברגע זה ממש. רועי אומר שהוא היה רוצה להגיד למטפלת "אני הולך לאמא!". "יופי. מקסים! עשה זאת!".

רועי עושה גם זאת.

היה ריפוי. היה ריפוי. עכשיו. מרגש...

לאחר מספר דקות פותח רועי את עיניו, המחייכות אלי.

"כל הכבוד, איך נתת לילדון שאתה כוח. מקסים. אתה לבטח אבא נפלא ליאירי שלך.

בוא נסתכל מה הקשר בין הזיכרון שעלה – עצב גדול שלמעשה העלה זיכרון של ילד שחווה עצמו לבד, ללא אמא, באמצע הלילה – לבין המצב היום.

מה הקשר לדעתך?"

עיניו נמלאו שוב דמעות והוא השיב "זה ברור עכשיו. בבית המשפט, הייתי הכי לבד שבעולם. רציתי את אמא, אבל הגדולים ששמרו עלי לא נתנו לי. הרגשתי לבד, ונשארתי לבד."

Ȝ

הזיכרון המשמעותי הזה, ופירוקו, הם אבן דרך באימון שלנו.

אנחנו נחזור אליו, ולאט לאט נאפשר ריפוי של פצעי העבר. ריפוי אשר יאפשר לרועי הבוגר לעמוד זקוף בהחלטתו, למרות שכעת הוא חווה עצמו בעיקר – לבד.

ליאורה בנימין – מאמנת סאטית, 054-6114344

קישורים:

היינו העתיד/ יעל נאמן (אחוזת בית, 2011)

http://www.abayit-books.com/?p=2587

הבהרה: הסיפורים המובאים לקוחים בהשראת האימונים אשר עולים בקליניקה, אך אינם מתייחסים לאדם ספציפי. הפוסטים מוקדשים באהבה – למתאמנים שלי, באשר הם ♫