לחיות זה מסוכן

חוויית הפחד אינה תלויה בנסיבות ולעיתים אנו סוחבים אותה בתוכנו מהילדות. למעשה, כמעט תמיד.

אפרים ואני מכירים שנים מספר, אנו עובדים באותו מקום עבודה. יום אחד הוא ניגש אלי, אוחז בציצית צד שמאל, במבוכה, וביקש לברר האם אוכל לאמן אותו "למרות שאני חרדי".

"בוודאי", השבתי "אימון מיועד לכולם. לדעתי, - לכולנו, במטרה להכיר אותנו טוב יותר ולסייע לנו לממש חלקים רבים בתוכנו אשר שואפים לבוא לידי מימוש בחיינו אלה."

קבענו אימון ב-זום, כך ייקל לו יותר להתאמן עמי, אשה, וגם להימנע מהלכת 'איסור ייחוד'.

Ȝ

אפרים בן 42, רווק. בעולם החרדי סטטוס שכזה אינו שכיח. הוא עובד שנים רבות במשרד בו אני עובדת, ותמיד חוויתי אותו כאיש נעים הליכות, עדין מאוד, אפילו בעל מבט חושש מעט...זהיר...חשדן. כן, וגם שתקן.

באימון נחשף אפרים שונה – מיישיר מבט, פתוח, משוחח ארוכות. דומה שהפך זמן רב בינו לבינו עד אשר החליט להתאמן על חייו, ומשגמלה בו ההחלטה – הוא עושה זאת, באינטנסיביות.

לפי השיטה, השלב הראשון של האימונים נסוב על 'שיחת ההיכרות', שיחה מובנית, בעל מספר שאלות, אשר מטרתה לאפשר לנו להכיר את המתאמן שלנו, מחד, ולמתאמן שלנו להתחיל ולחוות את השיטה, מהרגע הראשון, מאידך. והעיקר – העיקר הוא לבנות יחסים עם המתאמן שלנו, כך שיחווה את המרחב שלנו כבטוח, כזה אשר מאפשר לו לפגוש-את-עצמו באופן העדין ביותר והמאפשר. כן. כל חוויה לגיטימית, כל רגש מדויק. כל רצון ראוי לו שיהיה מובע וכך גם כל תחושה.

אלא שהשאלה הראשונה בשיחת ההיכרות – "מה שלומך", תפסה את המרחב.

הקשבתי.

Ȝ

"אז כמו שאת רואה, אני חרדי, וכמו שאת בטח יודעת – אני רווק. להיות רווק בעולם שלנו זה כאילו להיות מנודה..."

אפרים שיתף על כך שמדי חודש אמו, ולפעמים אביו, מקבלים הצעה לשידוך, עבורו. בעבר זה היה בדחיפות גבוהה. הוא מיואש "אני בן 42 וההצעות התחילו לזרום מגיל 20. את יכולה לעשות חשבון לבד כמה בחורות הכרתי...מה לא בסדר בי? למה רק אני נשאר לבד? כל החברים שלי עוד מעט הופכים להיות סבים, ורק אני – עדיין לא הקמתי משפחה. מילא אני. אולי אני מקולל, אבל מה יהיה על אמא שלי? אמא שלי היא האשה שאני הכי אוהב בעולם, ודווקא אני זה שגורם לה את הצער הכי גדול שיש. החלום שלה זה לראות אותי נשוי, בעל משפחה..."

שיקפתי את הנאמר.

השיקוף גרם לאפרים כמו לחוות את סיפורו מהצד, ואז, פתאום, הוא התחיל לדבר – על הפחד.

היה לי חשוב שלא לעצור אותו, למרות ששיחת ההיכרות מנחה אותנו להיצמד לשאלות המכוננות.

Ȝ

אפרים דיבר על פחד, משתק כמעט, אשר אוחז בגרונו, ולא מרפה. למעשה, זה סוג של חרדה, כך אמר.

החרדה הזו, חרדה עמוקה, אוחזת, מוכרת לו מגיל צעיר מאוד. מאוד.

Ȝ

במהלך האימונים, שהתפרסו על פני שנתיים, התבהרה – לאפרים ולי – חוויית הפחד המשתק. למעשה, החוויה, אשר נוצרה באופן נסיבתי, עת סבו האהוב 'נלקח' ממנו באופן פתאומי, בגיל 3.5, הובילו אותו לגמול בלבו ש – לחיות זה מסוכן.

שמעתי זאת. שיטת סאטיה, אשר מבוססת על 7 רמות של הקשבה, מנחה אותנו, המאמנים, להקשיב לפרדיגמה של המתאמן: איזו פרדיגמה גיבש, לרוב בגיל הילדות? מה הפרדיגמה שלמעשה עיצבה את חייו, וממשיכה להזין את חוויותיו?

אפרים ואני למדנו, שהפרדיגמה שגיבש, עת חווה התנתקות כואבת מסבא אהוב, היא הפרדיגמה ש-לחיות זה מסוכן.

לחיות – זה מסוכן.

אם לחיות זה מסוכן, כך הילד, כנראה שהבטוח ביותר הוא – לא לחיות.

כיצד ניתן לא לחיות במהלך החיים? אה, זה אפשרי: אפשר לעצור כל התפתחות.

עצירת כל התפתחות היא – התנגדות לשינוי, התכנסות פנימה ואף התנכרות לזולת. עצירת כל התפתחות בעולמו של אפרים היא אי ההסכמה להקים משפחה משלו.

כך. ולא אחרת.

Ȝ

שנתיים של כאב ובכי ליוו את העבודה של אפרים הנבון. בחור עדין, נאה מאוד, לבטח שידוך מבוקש, לפחות בשנותיו כבחור צעיר. במהלך האימונים זיהינו את הילד, אשר לקח החלטה נוקשה, לבצר את רגשותיו בקירות....לא לאפשר לאף רגש לצאת החוצה ולבטח לא לחוות אף רגש כלפי אנשים חדשים.

האומץ של אפרים להתבונן פנימה, לעולמו, להבין שהוא חי בתוך קושי, להצליח לזהות את הפחד ולפנות אלי – האומץ הזה ראוי לכל שבח.

אבל בעיקר, האומץ הזה אפשר לו, לאחר שנה נוספת, למצוא את בחירת לבו, ולהקים בית כשר בישראל.

ליאורה בנימין – מאמנת סאטית, 054-6114344

הבהרה: הסיפורים המובאים לקוחים בהשראת האימונים אשר עולים בקליניקה, אך אינם מתייחסים לאדם ספציפי. הפוסטים מוקדשים באהבה – למתאמנים שלי, באשר הם ♫