ירון

ואני, דווקא, אכתוב על ירון: ילד מקסים (30? 40?), הולך עם הדובי (הענק) שלו לכל מקום, מרייר וצופה על העולם. כשפונים אליו הוא מסתכל עמוק-לתוך-העיניים ושואל שאלה. אם משהו מצחיק אותו הוא אומר "איזה קטע!", וכך טופח עם היד על ירך רגלו הימנית. ילד מקסים, אוהב-חיים, עליז, חכם, חווה. כשהוא מתרגש מחוויה/ סיפור/ שיר/ טעם של אוכל, הוא מתחיל לבכות..

אולי מה שאין לו, לילד הזה (כמו לשאר פגועי המוח) זו היכולת להתבונן פנימה (ואז גם) להבין את הדמות שהוא אצל זולתו. מה שכן יש לו - בכמות נדיבה - זו היכולת: לומר-אהבה. אני אוהב אותך; אני רוצה שתאהבי אותי; נכון ששנינו אוהבים את החיפושית הזאת?

וכך אני כרגע, חווה את ירוני, בכל גדלותו האנושית, הנהדרת.

ליאורה בנימין – מאמנת סאטית, 054-6114344

הבהרה: הסיפורים המובאים לקוחים בהשראת האימונים אשר עולים בקליניקה, אך אינם מתייחסים לאדם ספציפי. הפוסטים מוקדשים באהבה – למתאמנים שלי, באשר הם ♫